ארכיון חודשי: מאי 2006

אבודים

רגיל

התחלתי לנסות לחשוב מה אני כל כך אוהבת בסדרה "אבודים" , לאחר שראיתי את הפרק האחרון המדהים ביותר שלהם. והגעתי לכמה מסקנות:


הסידרה עוסקת בחוסר ודאות ובצורך האנושי להבין את חוקיות הדברים ולדעת כיצד לנהוג על פיהם. הצופה עובר את אותו תהליך עם הצופים וכל פעם מוצגות בפניו אמיתות חדשות שמאתגרות את מה שהוא הבין קודם. יש בסידרה כל הזמן חיפוש אחרי הסבר לכל תופעת האי ואיך הגיעו לשם אנשים, ומיהם אותם "אחרים" והאם ישנם אחרים אחרים. כל פעם מתגלים אנשים חדשים ומתגלה איום חדש.


המעניין הוא שלמרות כל התופעות העל טבעיות המתרחשות על האי האנשים תמיד מתים בצורה מאד מוסברת. בדרך כלל הורגים אחד את השני באקדח בגלל תחושת האיום שלהם כלפי כל אדם חדש שמופיע. הפאניקה היא התופעה הכי קטלנית בסידרה. יש בזה כל כך הרבה אמת ביחס למצב האנושי כיום שה "אחר" נתפס כמאיים.


מועלות בסדרה גם שאלות של אמונה. אנשים צריכים להחליט עד כמה הם מחוייבים לפעולה ועל כמה הם מוכנים לקחת סיכון ולא לעשות את אותה פעולה להתמודד עם התוצאות.


מוצגות גם דרכים שונות עד כמה אדם מוכן להתמודד עם סמכויות ועד כמה הוא זקוק למסגרות בעיקר במצב הכאוטי שבו התחילו על האי. בסידרה רואים היררכיות שנוצרות באופן טבעי, מנהיגים ומונהגים ומידת קבלת הסמכות.


הדמות המסקרנת אותי ביותר היא זו של ג'ון לוק, שלא במקרה הוא קרוי על שם הפילוסוף. בויקיפדיה הקדישו אפילו לדמות ערך משלה.


ג'ון לוק מתחיל כדמות צייתנית שעולמה מתערער עליה מכל מיני סיבות שונות . מעדיפה שתקראו עליו בויקי כדי לא לעשות ספויילרים.


בקיצור, אני מונה את הסדרה עם יצירות מופת וכבר השלמתי עם העובדה שיתכן ולעולם לא נקבל הסבר מלא לתופעות באי. אולי כמו בחיים האמיתיים.

ועכשיו אני מצפה לעונה השלישית…..

מודעות פרסומת

חברות

רגיל

אתמול התכנסה "הרביעיה" המונה אותי ועוד שלוש חברות מתקופת התיכון. אנחנו נפגשות ארבע פעמים בשנה בימי ההולדת. א' וב' רווקות וג' ואני נשואות. לג' יש ארבעה ילדים. זה מדהים בעיני שכמה שהחיים דינמיים עדיין אנחנו נהנות מהפגישות האלה.


אני חייבת לציין שבאתי לכינוס בתחושת מירמור קל. הפגישה הייתה אצל ג' מתוך התחשבות בעובדה שיש לה ארבעה ילדים ויותר קשה לה להתארגן (האחרון תינוק). ג' גרה בנקודה הכי רחוקה בשכונה שהיא פחות או יותר בקצה השני של העיר (ביחס לשכונה שלי כמובן). למרות תחושת המירמור אני נורא שמחה שנפגשנו ושעשינו את זה אצלה. הילדים שלה הם מאד אנרגטיים וחששתי שיהיה כמו בפעם הקודמת (ילד א' מוצא לנכון לדפוק בפטיש וילדה ב' מוצאת לנכון לצרוח-ילדים נורמליים לכל הדעות).


אז הפעם הרגשתי שונה כלפי הילדים. הבנתי את הצורך של כל אחד בתשומת לב אישית והם מצידם נתנו לנו קצת מרחב. התחלתי גם לדמיין את עצמי בסיטואציות של אמהות ופתאום חשבתי על הצדדים החיוביים והמהנים בזה, דבר ששכחתי קצת בתוך כל הדאגות.ישבנו שעות יחד וכל כך נהנינו לדבר על מגוון נושאים ושמחתי מאד שיש לי את החברות שלי ושלמרות השינויים שעברו על ג' יש לנו יותר מן המשותף. (ג' הייתה החברה הכי טובה שלי. כיום המונח חברה הכי טובה קצת מתרוקן מתוכן כי אופרציונלית התואר משתנה בהתאם לתקופות ולצרכים של כל אחת וזה גם שונה כשיש בן זוג). עם א' ו ב' המצב שונה כן הן הצטרפו לרביעיה יחסית מאוחר (בסוף התיכון). הקשר שלי איתן טוב אבל זה מאד שונה כאשר החברות שלך רווקות, עולם התוכן משתנה. הן נהדרות אבל את לא זמינה אליהן כמו פעם.


נחזור לג', היא הסיעה אותי הבייתה וישבנו במכונית שלה ודיברנו כמה שעות. שתינו נזכרנו בפעם ההיא שחזרנו מבילוי ודיברנו עד חמש בבוקר וההורים של שתינו השתגעו מדאגה.


ג' השתנתה מאד מבחינה דתית, היא דתיה על גבול החרד"לי ואני, כידוע חילונית מאד. בכל זאת הצלחתי לדבר איתה על התחושות שלי כלפי הברית ולנסח את כל מה שאני חושבת והיא גם הבינה אותי.


אני חייבת לציין שבהתחלה השינוי הדתי שלה מאד הפריע לי במיוחד שהוא בא בעקבות נישואים לגבר מרקע מאד שונה ממנה עם משפחה בעייתית מאד. אני שמחה שעברתי אתץ המשבר בתחושות האישיות שלי כלפי החיים שלה , מעבר להפנמה השטחית משהו שאלה החיים שלה.אתמול הבנתי שהגעתי למצב ששתינו מקבלות קבלה אמיתית אחת את השנייה.


היא סיפרה לי שהיא כבר שומרת בגדים בשביל הפיצי שלי. זה מאד ריגש אותי.

מרגישה שהרווחתי מחדש חברה.






היום עשיתי שיעור על רכב אוטומטי והרגשתי שיש לי הרבה יותר סיכוי להוציא רשיון בזמן קצר. גם המורה המקסים שלי אמר לי את זה למרות שזה כרוך מבחינתו בהפסד של תלמידה שיכולה הייתה להיות מכרה זהב בשבילו. אני מאד מעריכה את היושרה שלו.


תהיה לי מורה (בקמץ). היא נראית כמו שאתם מדמיינים מורה לנהיגה ויש לה מבטא של קורין אלאל (נקודה לזכותה מבחינתי). היא עושה רושם רציני.






היום נרשמנו ללידה. קיבלתי מחמאה על צבע השיער שלי מהפקידה. שאלו אותי מה יהיה שם התינוק ולקח לי שניה להבין שהם מתכוונים לשם משפחה..


כנראה שלא אלד באסם, אחרי הכל.

על נהלים פטריארכליים מעצבנים

רגיל

הידעתם שבהרשמה ללידה דרושה בנוסף לתעודת הזהות של האם תעודת הזהות של האב? ולא, ספח לא מספיק.


קראו לי קיצונית, קראו לי פמיניסטית מיליטנטית שורפת חזיות הנקה קראו לי למקום שיש בו מזגן וגלידות ואז אני גם אבוא אבל :


מה אם הייתי אם לא נשואה/גרושה/חד הורית מתרומת זרע/לסבית גם אז הייתם מטרטרים אותי ככה?


לפחות הפקידה שאלה אותי אם אני נשואה, כך שהאופציה קיימת במעמקי התודעה אבל לא צריך קצת לעדכן את הנהלים?!


לא התעצבנתי ככה מאז שבבנק של הבנזוג היו חייבים הוכחה שאנחנו נשואים כדי לצרף את שמי לחשבון שלו. זוגות לא נשואים לא זכאים לפתוח חשבון משותף ?


ומה שהכי אבסורדי זה שכל הדברים האלה מעצבנים אותי אחרי שכבר עשינו את הצעד(נכנענו לשלטונות) והתחתנו. האפליה הזאת בין זוגות נשואים ללא נשואים ממש מקוממת.

ואם לא די בכך אני קוראת אצל שיר דמע  על מה שזוגות עוברים ברבנות. אני אישית לא נתקלתי ברמה כזו של אטימות וחוסר רגישות מצד הגורמים הרבניים אבל מכיוון שיש לי רקע דתי ידעתי להדוף שאלות מסויימות באופן שחילונית לא תדע (בעיקר במה שקשור לספירת הימים של המחזור. שימוש בטרמינולוגיה הנכונה עושה פלאים) זה "מאד נעים" שכל פקיד מושתן מתעסק לך בימי המחזור שלך ולא סומך עליך שתספרי נכון את הימים…


(הרב ומדריכת הכלות שלי היו בסדר גמור אבל זה לא חוכמה כי הם גם מכירים את המשפחה אז זה לא משקף כלום).


מכרה שלי מתחתנת פעמיים פעם אחת ברבנות כדי לצאת ידי חובה עם נזק כספי סביר ופעם אחת באולם עם רבה רפורמית. החתונה שלה ברבנות הייתה טראומטית.


חברתי שהייתי בחתונה שלה לא מזמן הייתה ממש זועפת בחופה. היא לא סבלה את הרב ועשתה הכל לפי הפרוטוקול כי היא פחדה שהוא יעשה לה בעיות.

ואני לא רואה שהולכים לחולל פה שינויים גדולים….

סדר יום של זקנה

רגיל

מעניין כמה פקקים יהיו לרגל יום ירושלים. לפעמים נראה לי שזה יום שנועד להעניש את תושבי ירושלים על זה שהם שם. שלא לדבר על המופעים המזוויעים שמשדרים בטלוויזיה. אני מדמיינת את האחראיים על לוח השידורים אומרים: יופי, אין צורך להתאמץ בשיבוץ , נתקע מופע ארוך כאורך הגלות, ראיון עם לופוליאנסקי, קורטוב יהורם גאון וזהו הסתדרנו.


לי כמובן לא אכפת כי יש לי אלטרנטיבות


 ולאחרונה אין לי כוח לצפות בטלויזיה בערבים, אפילו אם היו משתדרים את התוכניות הכי שוות. אני  והבנזוג מאשפזים את עצמינו במיטה ב9 וב9:30 אין עם מי לדבר. לחשוב שפעם הייתי נשארת ערה עד 2 בלילה בשביל הכיף (ומתחילה את היוםב10 בבוקר, חוכמה גדולה…). טוב שיש וידאו ויש שעות אחרות. אז אין חסכים.

הבוקר ראיתי קצת מתכנית הבוקר עם גידי גוב וסיוון רהב מאיר. היא נראית כל כך שבוזה מזה שהיא צריכה לקום בבוקר השכם ונראה לי שהיא זקוקה לעירוי קפאין לוורידים. לצפיה אוי כמה שאני מזדהה.

התחלתי ממש ליהנות מתליית כביסה.יש לנו גג ענקי  עם המון  חבלי כביסה ואנחנו הדירה הכי קרובה לגג. המחשבה על מה יהיה כשנעבור דירה עולה במוחי. אני אתגעגע לגג הזה ולמרחב. בערב קייצי הכי מענג לתלות כביסה. יש בזה משהו מדיטטיבי ונחמד לראות את כל צמרות העצים. הלוואי שאני אהנה ככה גם משטיפת כלים.

היום אני הולכת להירשם ללידה אחרי שלקוחה אמרה לי שצריך להירשם עוד בתחילת ההריון. מקסימום, מישהו מכיר אסם קרוב ללדת את המשיח הבא? כמובן שאני בוחרת בחכמתי הרבה לצופף את כל הסידורים ביום הכי חמסיני בשבוע.

האינטואציות שלי אומרות שיש עוד מישהי שצפויה לגלות את הבלוג, אם לא כבר. אני לא סגורה אם אני רוצה בכך או לא. נראה לי שאין לי ברירה כי אני לא מעוניינת להפוך את הבלוג שלי לפרטי.


אתם יודעים מה, אני לא רוצה לדעת !!!!

אכזבות קטנות

רגיל

היום המורה לנהיגה אמר לי שלדעתו אני תקועה בגלל שאני לא מתמרנת טוב בין המשימות השונות ושברכב אוטומטי יהיה לי יותר קל. ביום שישי קבענו שיעור ניסיון על אוטומט…

התחושה הראשונית הייתה של אכזבה מעצמי ודיכאון קל כי אני מאד מנסה ומשתדלת אבל כושר הריכוז שלי בעייתי מאד. אני מסוגלת ממש לחלום בנהיגה. אבל דווקא חשבתי שעם ההילוכים אני מסתדרת. חוץ מזה גיליתי שעשיתי כבר 29 שיעורים. יש אנשים שניגשים לטסט אחרי 29 שיעורים !!!! משמעות המעבר היא גם החלפת מורה אז זה נתן לי תחושה דומה לזו  כשבן הזוג זורק אותך… פיחסה.


חוץ מזה אני שונאת שינויים. בפרט של מורים לנהיגה. אם כי אולי אלך על המורה (ממין נקבה).


במחשבה שניה, לנסות כדאי, וכבר גיליתי נכונות לנסות. חוץ מזה הרכב שלנו אוטומטי אז למה להתעקש ללכת בדרך הקשה?


חוץ מזה למי אני צריכה להוכיח משהו? זה פרוייקט שלקחתי על עצמי ואני אבצע אותו בזמן שלי.

מרפי הזקן מכה שנית

רגיל

דווקא  ביום עבודה שהייתי יכולה להגיע כמו מלכה ב 8:00 התעוררתי מוקדם.

אבל הבוקר באמת מקסים. אני אוהבת בקרים של קיץ. אויר נעים, ציפורים ושאר פסטורליה. השקט נפלא גם הוא.

אולי אני בכל זאת אוהבת קיץ.

טוב אז עוד פוסט אחד ודי

רגיל

אני מרגישה כמו טנק מרכבה מזדחל. הולכת כמו ברווז במהירות של צב…(למרות שמדובר בשבעה קילו)

מתעצבנת נורא בקלות מאנשים שחושבים שאני עובדת בשבילם, כנראה בטעות.

לא חשבתי שאגיד את זה אבל


‏אני שונאת קיץ !!! והקיץ שונא אותי.

האימיילים שלי עם החברות ההריוניות הולכים ככה:

כמה עלית?


יש לך בצקות?


עשית העמסת סוכר?


איך היו הבדיקות?


נרשמת לקורס הכנה ללידה?


טוב תרגישי טוב נשיקות בייי




היום ממש לא מצאתי לעצמי תעסוקה אז קניתי לי קרטיב מלון … סינטטי אך מרווה.

שמתי לב שהתמונות היחידות שיהיו לי בקצב הזה מההריון (חוץ מהאולטרסאונדים) הן תמונות מחתונות באותה שמלה !!!

אני רוצה לקנות מצלמה דיגיטלית בסיסית. בסוף הילד יחשוב שהוא מאומץ.

נמאס לי לריב עם לקוחות על שעת הסגירה. הם בטוחים כנראה שלספרניות אין חיים והן ייכולות להשאר בספרייה  עד שיתחשק לאחרון הלקוחות ללכת. אתמול כשנעלנו הגיח לקוח שבא לספריה רק לקרוא (יש לנו המונים כאלה שאפילו לא מנויים אבל מנצלים את שירותי הספריה עד תום) למזלו (הרע) הוא נתקל בי וקיבל שטיפה נאה. בנושאים האלה אני נורא מקפידה.