יום השואה שלי

רגיל

 


יש לי נגיעה אישית לנושא השואה כיוון שבעלה של אמי (מבחינתי הוא אבא) הוא ניצול שואה. עד נישואיה של אמי, למזלי הרב ,לא הייתה לי נגיעה  אישית לנושא, שכן הסבים שלי מצד אחד הם צברים ומהצד השני הם הגיעו לפני השואה (אם כי כנראה שמאותו צד רוב המשפחה נספתה בשואה אך כיוון שמדובר באבי הביולוגי לא הכרתי את הצד הזה מספיק).


אני זוכרת שבעקבות האנטי הכללי שנלווה לשנים הראשונות לנישואיה השניים של אמי פיתחתי חוסר אמפתיה קיצוני לאבא (הלא ביולוגי, להלן-אבא). תמיד ראיתי את ציון יום השואה וההסתגרות והמופנמות שנלוו אליה מצידו כ"מימונה של האשכנזים". אני ממש לא גאה בזה אבל תמיד ראיתי את השואה כסוג של תירוץ להתנהגויות שונות ואת הכעס הפניתי אליו.


הוא לא דיבר על הפרטים. ידעתי שהוא בגיל שלוש הוחבא בעליית גג .הוא לא הכיר את אביו שנלקח למחנה השמדה ואחר כך חזר לגדול עם אמו ועם אחותו שהוסתרה במנזר ועד היום היא סוג של יהודיה נוצרייה.


בהמשך הוא דיבר על זה יותר. הוא גם טופל שנים במסגרת "עמך" ואין מלים לתאר כמה אני מעריכה אותו על שטיפל בעצמו והתעמת עם זכרונות מאד כואבים. כמובן שהאנטי שלי פחת לאורך השנים.


 


למזלי התבגרתי מאז. כשביקרנו בבית אנה פראנק הרגשתי פתאום גל אדיר של אמפתיה כלפי מה שעבר והתחלתי להבין מה עובר ילד בן שלוש שמוחבא בעליית גג. הדימוי הכה ציבורי של אנה פראנק פתאום חלחל אלי במישור האישי. גם הנוכחות הפיזית במקום בו זה קרה מאד תרמה לתחושה.


 


סיפרתי לו על החוויה העזה שהרגשתי וגם התנצלתי על חוסר הרגישות שגיליתי כלפיו בעבר ויום אחד ביקרנו שנינו ב"יד ושם".  הקשר בינינו מאד השתפר מאז והאהבה וההערכה שלי אליו גדלה.


 


ומאז אני חווה אחרת את יום השואה


 


במישור האקדמי במסגרת לימודי תיאטרון למדנו על השינויים בתפיסת השואה והיחס לניצולי השואה בתרבות הישראלית והופתעתי לגלות קווי דמיון בין הציבורי לאישי. בשנים הראשונות להקמת המדינה היחס לניצולי השואה ולשואה היה של הדחקה והכחשה: הדימוי של ניצול השואה נגד את האתוס הציוני של הישראלי הגיבור (תנועות הנוער בישראל שאבו דימויים גם מתנועות הנוער האריות-פשיסטיות מאירופה) לוחמי הגטאות הודגשו על חשבון "כצאן לטבח" החברה הישראלית עברה תהליך ארוך עד שהיא הגיע למצב שהיא הייתה מסוגלת להתמודד ישירות עם דימויים שנוגעים ישירות לעולם התוכן של השואה. גם החברה הישראלית התבגרה מאז.

»

  1. כן, החברה הישראלית החדשה ממש התביישה בהם, או חשבה שהם צריכים להתבייש. והם הרי היו צריכים כמה שיותר תמיכה. אני מעריצה כל מי שהיה שם ונותר נורמלי, פחות או יותר.

    • לדעתי כל מי שנותר נורמלי או מדחיק מאד עמוק את הזכרונות הקשים או שזו נורמליות שהושגה בעבודה נפשית קשה מאד.
      בהחלט יש מה להעריץ.אני לא מדמיינת את עצמי יוצאת ממצב כזה נורמלית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s